בדרכה המיוחדת  / ג'וני רודזינקו
בדרכה המיוחדת


מי שמכיר אותי יודע כי איני נוהג לדבר בפני קהל, בפרט כשמדובר על דוריס אשתי האהובה והיקרה ז''ל. בחוויות האישיות שהיו לי עם דוריס במשך 30 שנות נישואינו המאושרים אני נוהג לשתף את שלושת ילדיי באופן אישי.
וכיון שבחרתי ביום אזכרה זה לשתף אתכם בכמה אירועים שחוויתי איתה, אבקש גם מכם, הנוכחים כאן, בני משפחה וחברים יקרים לשתף אותנו בסיפורים על דוריס וחוויות שחוויתם איתה.


ארוע ראשון
דוריס, בחורה צעירה ויפה בת 19, נוסעת עם אימה ואחיה הקטן צחי לסוף העולם באותם הימים, קרי ברזיל. מטרת הנסיעה הייתה לפגוש את שני האחים של סבתא סלה שלא ראתה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
כשבועיים לפני החזרה לארץ, הודיעה דוריס לאימה בדרכה כי אינה חוזרת איתה לארץ, אלא....... נשארת עם בחור אותו הכירה מספר ימים לפני כן.
כמובן שהתחוללה מהומה, אך לבסוף, בלית ברירה, סלה השתכנעה, ולפני שחזרה לארץ פנתה אליי ואמרה: "שמור עליה כבבת עינייך".
מספר חודשים לאחר מכן, נישאנו דוריס ואני. ההחלטה שלה להישאר איתי בברזיל, בארץ זרה ללא ידיעת השפה, ללא משפחתה החמה וחבריה הקרובים, מעידים על דוריס שהיא הייתה מחליטה................ בדרכה שלה.


ארוע שני
אני בעיצומה של תקופת הבחינות, שנה אחרונה ללימודי באוניברסיטה, כאשר דוריס בחודש התשיעי להריונה, מודיעה לי "שהיא בברזיל לא יולדת".
כמובן, לא עזרו ההסברים והנימוקים שלי על הסיכונים הכרוכים בנסיעה בטיסות כל כך ארוכות לארץ. יום למחרת המבחן האחרון, טסנו לארץ עם חניית ביניים ביוון. שבועיים לאחר מכן, דוריס הביאה לעולם את בננו שומי.
עוד הוכחה לכך שדוריס, כהרגלה, בחרה ועשתה את הדברים....בדרכה המיוחדת.


ארוע שלישי
שנה לאחר עלייתי לארץ, עברתי טירונות בתותחנים, בבסיס שהיה ממוקם קרוב לג'נין. באחת השבתות שנשארתי בבסיס דוריס ושומי בן השנה ביקרו אותי בליווי רינה וצביקה.
מספר שעות לאחר שעזבו הופתעתי לראות את דוריס לבדה, באה לבקר אותי שוב. אין ביכולתי לתאר לכם את השמחה שאחזה בי כשראיתי אותה.
כמובן שדאגתי לה נורא כי היא נהגה לבדה דרך טול כרם שבשטחים. דוריס הרגישה צורך להיות איתי ולכן שום דבר לא עמד.... בדרכה.


ארוע רביעי
דוריס בהריון בחודש התשיעי. בבוקר כתמיד, אני שואל בשלומה והיא עונה "הכל בסדר, סע לעבודה רגוע". כאשר אני מגיע לעבודה בתעשייה אווירית, כל החברה מחכים לי בפנים צוהלות ומחייכות ואומרים לי "מזל טוב", ואני מבולבל לרגעים מספר ולא קולט את המצב.
התברר לי כי במהלך נסיעתי לעבודה, דוריס התקשרה לאימה וביקשה ממנה שתבוא אליה מיידית היות והיא חשה בצירי לידה חזקים ותכופים. כשסבתא סלה הגיעה לביתנו, דוריס שכבה על המיטה והסבירה לאימה שהיא בעיצומה של הלידה ועליה להוריד את כל התכשיטים שעל ידיה ולהביא מים חמים ומגבות. דוריס הנחתה את אימה בכל תהליך הלידה כיצד ליילד את ביתנו רחלי. צוות מגן דוד אדום הספיק להגיע לאחר הלידה בזמן כדי לחתוך את חבל הטבור. סיפור זה מעיד על דוריס שהיא גם יולדת ...בדרך שלה.


האירוע אחרון.
דוריס הייתה פעילה בכל התכנונים, ההכנות והקניות הכרוכות באירוע הגדול של בת המצווה של ביתנו מיכלי למרות המגבלות הרפואיות שלה והעזרה שהוצעה לה על ידי בני משפחתה וחבריה הקרובים.
דוריס בחרה להיות פעילה ונוכחת בכל שלבי התכנון והביצוע של אירוע בת המצווה של מיכלי... היא לא התפשרה על ארוע כמו שמקובל, אלא השקיעה את מיטב מאמציה בהפקת ארוע יוצא מגדר הרגיל.... בדרכה שלה.




יכולת הנתינה של דוריס ואהבתה לכל הילדים במשפחה היו בעוצמה רבה כל כך, ואני מאמין שגם כעת היא נוכחת בחיי ילדיה ונכדיה דורי, רועי, רזי ונועם........ בדרכה שלה.

לזכרה של אמא...  / רחלי יעקב

התכנסנו...ואני לא מאמינה שאכן הגענו לרגע...
עברנו תהליך ארוך שאיני יודעת מהיכן להתחיל?
האם מהרגע בו אני זוכרת את עצמי?
או מהרגע בו אני הפכתי לאמא?
או מהרגע בו החלטנו לערוך ערב זה?
בעצם הכל שזור זה בזה.

 

בעבר מיכלי אמרה שהיא אינה מכירה את סבתא סלה...

שלי כנכדה שלה היו זכרונות ואני יודעת מה היא הייתה בשבילי...
מה שהביא אותנו למחשבה שלא יתכן שדור, רועי, רז ונעם
לא ידעו מי היתה סבתא דוריס.

 

באופן טבעי משפחות מתכנסות בשנים הראשונות מתוך הרצון העז להנציח. 
אך אנו עברנו תהליך ארוך...ארוך מאוד של עיבוד. ועלי לציין שבסופו של דבר אני מאוד שמחה על התכנסות שמקבלת אופי ועומק אחר לאחר שנים...

 

לפני שנה כשציינו 10 שנים מיכלי התלבטה אם לטוס להודו או לא...התלבטות זו הובילה אותי מייד לאמירה של אמא "קודם כל תטוסי הכל יחכה". אמירה מאין זו פשוטה וחכמה ועוד רבות אחרות מלוות אותי ונותנות לי כוח לחיים.

סביבי הרבה אנשים אוהבים ודואגים:
אני מעריכה את התמיכה מאבא,
המילים הנכונות משומי,
השיחות העמוקות עם מיכלי,
הטלפון מרינה שמגיע תמיד בזמן הנכון,
המענה המהיר מצחי לצלצול שלי,
הקירבה לגלית.....
וכמובן השיתוף שלי עם גורי, שאין לי מילים על הקשר הכל כך חזק שיש בינינו וכמו שאמא שלי אמרה "את מתחתנת עם משפחה" וכמה שהיא צדקה...

כי גם הם נכנסו לחיי כשותפים מלאים. הם ככאלה שהכירו את אמא והיו שותפים לכל ההווי של הַלִפְנֵי...והקשר הכל כך מיוחד שהיה ביניהם עבר ישירות אלי ולילדיי...הקידוש בימי שישי, הידיעה שכשאני בישיבת מורים רועי ונעם נמצאים בידיים הכי טובות של סבתא וסבא הם שמחזקים אותי ועוזרים לי המון. ולצד כל אלו החלל העצום שנוצר מחסרונך כל כך גדול ואני מרגישה אותו כל הזמן.

 

אני מאוד שמחה לארח את כולכם כאן בבית שלנו,
לכל אחד ואחת מכם היה קשר עם אמא בתקופות שונות בחייה
וכל קשר בעל אופי שונה.

בערב זה נצפה בסרט ובשתי מצגות שערכנו, ובין לבין אנו מזמינים אתכם שתשתפו אותנו בזיכרונות שלכם מאמא, שהרי כל קשר מנקודת מבטו מאפיין חלק בה שגם אותו אנחנו רוצים להכיר וכל תיאור יאפשר לנו להתקרב אליה.....

מתוך מכתב שנשלח למיכלי להודו - מהו זיכרון  / שומי רודזינקו
הזיכרון הוא מין בדידות, חוויה פרטית ואינטימית,
זהו סוג של שקט והתכנסות בתוך עצמנו.
המחשבות מנתקות מהשיגרה
ואני יוצא למסע של זיכרונות והזיות

מה היה קורה אילו אמא היתה עוד בחיים

ההרגשה עבורי היא שאמא רואה ואינה ניראת
מלווה אותנו בכל מה שאנחנו עושים
היא נמצאת במפגשים המשפחתיים - דרכנו
בימי הכייף שאנחנו עושים ביחד
היא רואה את הילדים גדלים... 
אבל היא מאוד מרוחקת
עד כדי כך שאי אפשר לגעת

אוהב שומי  

היא היתה יפה  / חזי

כלכךכלכךכלכך יפה, עד כאב.

[נדמה לי שהאחרים דילגו על פן זה, אז בחרתי להוסיפו.
הוסיפו צילומים שלה, שכולם ייזַכרו (וייראו, אלו שלא הכירוה)].
יחזקאל.

סגירת מעגל ?  / רותי שעשוע - צביק
שלום למשפחת רודזינקו ,
מוזר לי לכתוב בשמי ולא בשם אמא שלי בנוגע לדוריס, וכאן המקום כי דוריס היתה בשבילי דברים נוספים חוץ מהחברה הכי טובה של אמא. היא היתה מעין דודה שלי, כזו שנמצאת שם לעת צרה ובכלל - תמיד היתה. כשקראתי את מה שכתבתם עליה באתר מאוד בכיתי, והבנתי שלא עצרתי אף פעם לחשוב על משמעות דוריס בחיי, ללא קשר לאמא, ולכן תודה על האתר. אולי גם הזמן שעבר איפשר לי להפתח לזה. אני זוכרת המון דברים מדוריס, ומההוויה המשפחתית איתה, כאילו צופה מן הצד עם זיכרון טוב. נזכרתי בימי ברזיל, איך בזכותה ובזכות החיפושית הבורדו, הצלחתי מדי פעם להגיע בזמן לבית הספר. איך היתה מארגנת קומזיצים של ל"ג בעומר בחוף קופקבנה (מול הבית), מסיבות חנוכה לתפארת, חוגים וקייטנות לקיץ ודואגת שנכנס לבריכת הקאנטרי הסגור של חיל אויר. ואני זוכרת את האושר שלה כשמיכלי נולדה, היא לקחה אותי במיוחד לחדר שסידרה כדי להראות את הבגדים הורודים שקיבלה. היא תמיד קיבלה אותנו הילדים של שעשוע במין מסר סמוי (וקולני!) ומרגיע, שהנה, יש פה אוכל ועוגה וחם פה ברמת השרון (לא כמו ירושלים), והבית פתוח. רחלי את תמיד במסגרת הזו של הנתינה והחיוך. גם הידיעה שהיא חברה טובה של אמא, והיא מקום לדיבור אמיתי, הקלה עלי - שאמא לא כל הזמן לבד, וזה מרגיע. היא עברה ימים קשים ולכם חסר מאוד, והיא נמצאת איתכם באהבה. גם איתי. תשמרו על קשר.

ושוב.. את אותם מילים בדרך אחרת...  / מיכלי (כנראה..) רודזינקו
לא יודעת עד כמה אני מתחברת לדרך המחשבית הזו היא מגבילה.. אני יודעת שמאחורי כל מילה שכתובה כאן מושקעת מחשבה, ועוד מחשבה ועוד.. ויותר חשוב מזה צפים להם המון רגשות.. והמסך מונע ממני לראות את האוירה, הקצב, העיניים שלכם.. (ואולי זה בעצם מה שמאפשר..) בין כל מילה ומילה עולות לי המון שאלות ותהיות שהלוואי ויתאפשר לי לשאול, וכך לדעת עוד עליכם, עליה..

אחרי האזכרה לא הפסקתי לחשוב האם כולם הצליחו לשמוע.. האם כולם הצליחו להקשיב.. כנראה שזה חשוב לי.. אז לאלו מכם שרצו ולא הצליחו:

"9 שנים ואף פעם לא מצאתי את עצמי יושבת וכותבת במטרה להקריא בסיטואציה הזו. אומנם השנה מצאתי את עצמי חושבת פעמים רבות בראשי מה הייתי רוצה להגיד בסיטואציה הזו, ועלי לציין שכל נוסח שונה מקודמו כמעט לגמרי, כך שיש לי אלפי דברים שמרגישים שהם רוצים להאמר וכולי תקווה שלפחות אחת המחשבות תצליח לצאת ממני בכנותה ושלמותה.
ועוד דבר, התקשורת שלי עם אמא כבר קיבלה איזשהי אופי, והיא איננה כך, לכן אני לא אפנה אליה, אלא אדבר עליה בפניכם.

9 שנים עברו וכל פעם שאני עומדת על-יד המצבה הזו מרגיש לי אותו הדבר, ואם אדייק הכוונה אותו הדבר כלפי חוץ, אך מבפנים כל פעם סערת רגשות, שכל שנה מחשבה אחרת גרמה לה להתחיל.

לפני מספר חודשים כעסתי מאוד על הדרך שבחרו או לא בחרו, לזכור את אמא. וכשאמרתי את זה לגורי, בזמן שהיינו בברכה אצל לאה ומאיר, הוא אמר שבמקום לכעוס אני יכולה לשנות את הדרך. הדרך שבה כל אחד כואב, מדמיין, זוכר לבד, שום זכרון לא נעשה ביחד או לפחות בשיתוף.

כעסתי על זה, כי נראה לי הכרחי לחשוב, לתהות, לדמיין לבד, אבל לא פחות הכרחי שזה יעשה ביחד.
ואם אני אנסה להסביר זאת מנקודת המבט שלי, הכל בא מקנאה, אני מקנאה בכל אלו שעומדים פה שזוכרים יותר, שיודעים יותר, שמכירים את האדם והרוח שהיא יותר ממני .
כי גם בימים שאני מאמצת את שבבי הזכרון מהילדות שלי, אני זוכרת מעט, אולי פרויד צדק שאלו השנים הכי חשובות להתפתחות האדם, אבל עם הזמן הזיכרון עושה עוול לשנים הללו ומטשטש אותן (לפחות אצלי), וגם את המעט שאני זוכרת חוששת אני שנעזרתי רבות ביכולת התיעוד של המצלמה.
זה חסר לי, היא בטוח חסרה, אבל לא פחות מזה הזיכרון שלה.
זאת מנקודת המבט שלי, אולם היו מספר רגעים שחיזקו אצלי את העובדה שזיכרונה חשוב לעוד מספר אנשים...

למשל, לשמוע את רחלי אומרת שלא יוצא לנו באמת לבכות אף פעם ושתמיד זה כמעט אבל עוצר, ואפילו עכשיו שאני כותבת רק 10% מהדמעות יוצאות והשאר חונקות בגרון עד כאב. ודווקא עכשיו עלה בי זיכרון נחמד שאני שוכבת ליד אמא ואנחנו קוראות ביחד את הספר "אל עצמי", ושם הילד מתאר שהוא נחנק מדמעות. ולא הבנתי איך נחנקים מדמעות שהרי אלו יוצאות מהעיניים ומחנק זה בגרון.
היא ניסתה להסביר, אבל שראיתי שיש עוד הרבה לקרוא ושאני מאבדת סבלנות, סגרתי את הספר, בחרתי באחר ובאתי לשכב לידה.

עוד דבר שחיזק היה שהיינו באוטובוס בטוסקנה רחלי, דנדוש ואני, כי כולם ירדו בתחנת דלק (שירותים..). רחלי ואני התחלנו לדבר על אמא, לא זוכרת מה הוביל לכך, ואיכשהו ברגישות ונעימות מדהימה שיש לילדה הזאת, דנדוש הצטרפה לשיחה ואחרי משפט או שניים, כבר שלושתנו היינו עם דמעות מאופקות בעיניים.

סיטואציה נוספת היתה שאסף ואני דיברנו ותוך כדי שיחה הוא סיפר שהוא רואה את אמא שלו בוכיה לפעמים, מגעגועים להוריה ואחותה..

או שאוריתי ביומהולדתה האחרון פתאום שיתפה את כולנו שעלתה בה מחשבה שבין כל האנשים דוריס חסרה, מחשבה תמימה שעיבדה לרגע את שעון הזמן..

כל אלו הרחיקו ממני את המחשבה שאולי זה לא בסדר לעמוד כאן ולשתף אתכם ולקחת אתכם למקומות פחות נעימים מכל מקום אחר שהייתם יכולים להיות בו עכשיו, וקירבו אותי למחשבה שמי שנמצא כאן אחרי 9 שנים, כנראה שחשוב לו להבהיר לאמא שהיא לא נשכחה אצלו.. ואצלי אפילו להיפך מנשכחה, שהרי ככל שעובר הזמן אני רק יותר ויותר מרגישה בחסרונה.. ברצון שתיהיה כאן, לידי, שתראה איתי ואותי, תחווה איתי ואותי, ותיהיה שלי בכל מחיר..
ותעניק לי אהבה שאין בעולם כמותה (ככה אומרים)..
ואפילו אתמול שסיימתי עוד פרק בחיי (את הפרק הצבאי), חשבתי מה היית אומרת, מאחלת, גאה???

אני מעריכה ואוהבת את העובדה שאתם לא שוכחים ושסילווה מתקשרת לשאול מתי האזכרה עוד לפני שבכלל החלטנו, ושכולכם עזבתם לרגע את מרוץ החיים האינטנסיבי והלא פשוט גם ביום גשום שכזה והחלטתם שחשוב לכם להיות כאן..

בשנים הראשונות בכלל לא רציתי לבוא לכאן, כי לא ראיתי בזה טעם, שהרי הזיכרון במשך כל השנה, במקומות אחרים ורגעים שונים שבהם אתה לא מחוייב לחשוב עליה, הרבה יותר חזקים מהרגע הזה. אבל אולי זה באמת בכדי להעצים רגע של זיכרון בצורה קולקטיבית, ללא מילים(עד עכשיו..) אבל ביחד, ובשביל זה שווה להיות כאן!!!

אז אנחנו כאן זוכרים את כל מה שהבאת לכל אחד מאיתנו בנפרד ולכולנו ביחד, (אבא תמיד אומר לי שהקשר המדהים בין שומי, רחלי וביני למרות פער השנים והשונות הרבה בין שלושתנו, היא לחלוטין מה שאמא הטמיעה בנו והעניקה לו.) ומרגישים בחסרונך אצל כל אחד מאיתנו ואצל כולנו יחד..."


ומשהו קטן, אני מאוד, מאוד, אוהבת אתכם..
אנשים מדהימים שכמוכם..
מיכלי ויש כאלה שאני עדיין יענה להם לשם ללי..

רצח רבין - עשר שנים  / רינה שנצר
ביום ראשון בבוקר, למחרת הרצח, הלכתי לביה"ס לשעות מספר והגעתי לפני הצהרים לבית ברחוב המאבק 15 לבית של דוריס.  שכבנו במיטה שבקומה העליונה וצפינו בטלויזיה כלא מאמינות שדבר כזה יכול לקרות  אצלנו בארץ. רצח ראש ממשלה בידי יהודי.
הערב שוב שומעים בטלויזיה את השירה מהכיכר ואני רק חושבת על אותן השעות בהן שכבנו צמודות זו לזו כמו בתקופה שבה היינו ילדות, כאילו אצלנו הכל בסדר. כאילו דוריס מרגישה מעט לא טוב אבל בקרוב מאוד היא תבריא ונחזור למסלול חיים רגיל.  היא היתה כלכך אופטימית ואני רציתי להאמין לה שהכל יהיה בסדר.
מאז כבר תשע שנים כל פעם שמדברים על רצח רבין אני נזכרת באותן השעות שצפינו בטלויזיה כלא מאמינות ומקוות לטוב.
צפינו בטלויזיה  והיא אמרה שחייבים לתכנן את הבת מצוה של מיכלי. היא חזרה על דברי אבי: " שמחות צריך לעשות כי צרות מגיעות לבד".

הספד - ביום ההלוויה  / רינה שנצר
אנשים צנועים באמת גם מותם חרישי,
כמעט מתנצל: אנא, סלחו לי על הטרחה,
לא יכולתי אחרת.

אנשים צנועים מתים בשקט,
כמעט בשתיקה. הרחק ממילים.
הם אינם נלקחים לשמים
במרכבות של אש.

אנשים צנועים נותנים את ליבם בשתיקה.
הם דואגים לכולם אך לא לעצמם.

ואת דאגת שהכל יתקיים, כמו שצריך
ועל פי הספרים
ונפרדת -
אחרי הארועים, אחרי החופשות
ואחרי החגים.
בערב שבת - כדי לא להפריע
למהלך החיים.

מילים אחרונות אלי, אתמול בבית-החולים
"שרק הכל יהיה בסדר"
ועיניים גדולות מביטות ואומרות
שמרי על הגחלת.

נושאים אנו אותך אל עולם אחר
להפגש עם ההורים שנלקחו בטרם עת.

רוח חרישית, גשם ראשון, ריח דשא ירוק.
ברכה לדרך.

אנשים צנועים הולכים לעולמם
להרהר בין המלאכים
בשקט על יקירם.

                        רינה שנצר
                        כ"ח בתשרי תשנ"ז
                        10.10.96

דוריס.  / דניאל ליפקה

אני כותבת,משנה,מוחקת ושוב פעם כותבת.אני רוצה שזה יצא מושלם.
בכל הפעמים שפניתי אליך אני לא בטוחה אם שמעת ועכשיו אני כותבת בכתב ברור שחור על גבי לבן לכן אין שום סיבה שלא תיראי...
 ואלו המחשבות שעוברות לי מאז גיל 7 ואני בטוחה שאת יודעת..

זה מוזר.
אותך אני זוכרת בתור מלאך.אולי בגלל שהייתי ילדה אבל אני בטוחה שיש לכך סיבה.
תמיד נתת את כל מה שהיה לך לתת,
ולא רצית כלום עבורך...ואני תמיד השתדלתי ללכת בדרכך..אם כולם מדברים עליך ורק דברים טובים כנראה שהם צודקים.
אני זוכרת פעם אחת שאמא ואבא החליטו שעכשיו זה גיל מתאים להשאיר את גיא ואותי לבד..זאת הייתה ההחלטה שלהם.
כמובן שלא אהבתי אותה.
בתור ילדה קטנה את יודעת ששנאתי להשאר לבד.
הם יצאו,ואנחנו נשארנו לבד..אני החלטתי שאני מתקשרת אליך ויהי מה!.
התקשרתי אליך,מכל האנשים בעולם ותוך כמה דקות כבר דפקת אצלנו בדלת! היית איתנו עד שההורים הגיעו..את זוכרת איך שהם כעסו שהטרדתי אותך?
אני יודעת,אני פשוט יודעת! ששמחת לבוא,שזה בכלל לא היה מטרד עבורך! שלא חשבת פעמים ופשוט באת...כזאת היית..ושוב, מנקודת מבט של ילדה!שלפי דעתי אף פעם לא טועה.
כל כך הרבה זכרונות..שנשארו אצלי בלב.
זוכרת את היום שהבטחת שברגע שתבריאי נסע כולנו לצרפת? אין לי מושג אם זה היה ברגע של אופטימיות..
ואם כן ואם לא אמרת את זה בשבילי..ידעתי..
ואז באותו יום שחור שחזרתי מהחוג,אמא הסתכלה עלי ופשוט ידעתי. אמרתי לה "את משקרת,זה לא נכון" לא הסכמתי להאמין,עכשיו מי יחכה איתי עד שמיכלי מתעוררת בימי רביעי?.
כל כך הרבה זכרונות שאספתי בכל כך מעט זמן שיצא לי להכיר אותך ואני כל כך מצטערת שלא היתה לי את הזכות לאגור עוד מעט אפילו עוד קצת.
לפעמים אני מסתכלת אליך לאחד הכוכבים,מהנוצצים ביותר (בטוח שאת הנוצץ ביותר) ואני יודעת שאת איתנו.
באזכרה שציינה 9 שנים למותך תהיתי אם את רואה את מיכלי מקריאה לך את דבריה,תהיתי אם באמת נראית לך הדרך שבחרנו לזכור אותך,תהיתי-שאם לא משנה מהי הדרך,אם את באמת יודעת שכל אחד נושא אותך בדרכו שלו.
וביחוד תהיתי אם את יודעת ששמורה לך את הפינה הכי חמימה ונעימה אצלי בלב! לתמיד.

ועדיין כל כך הרבה שאלות-ולמה זאת את מכולם ?
וכל כך הרבה סיפורים-כמה כבר כולם גדולים!
ומיכלי הבת דודה הכי טובה שאפשר לבקש תתפלאי אם אני אגיד לך שהיא מזכירה לי אותך..אפילו עכשיו שהיא עוזרת לי למצוא ייעוד בצבא(צ-ב-א!,גם אני כבר גדולה),בטוח שלא!

בכל גשם ראשון אעצום את עיני ואחשוב עליך..

אוהבת אותך לנצח.
דנדוש.

נורא מוזר...  / אורית שנצר
נורא מוזר להרגיש געגוע למישהו שלא ממש מכירים או אולי יותר נכון לומר לא ממש זוכרים.
נורא מוזר לזכור חיוך בצורה מטושטשת , מגע יד רך וקול רחוק .
נורא מוזר שהמשפט רחוק מהעין רחוק מהלב בכלל לא פועל עלינו במשפחה.
הרי אם הוא היה פועל לא הייתי בוכה מדבריו של שומי צחי או אמא .
לא הייתי מתרגשת מכל מילה שמיכלי מוציאה מהפה . לא הייתי חושבת ביום הולדתי ה- 25 איזה עוגה היית מכינה לי הפעם ושאת חסרה .
 ושחלילה לא תחשבי שחסר כאן משהו .
את בטח היית נורא גאה איך כולם מתפקדים ממש נפלא .
אמא ואבא עושים את המקסימום כדי שנהיה מרוצים ולמרות שברוב המקרים אנחנו לא מראים הערכה אנחנו מעריכים עד מאוד ....
ואל תדאגי יש להם המון מקום בלב גם לשומי רחלי וללי .
צחי ממלא את תפקיד הדוד על הצד הטוב ביותר , הוא ממש יכול לפתוח קורס בדוד מצטיין .
את רוב הנפשות הפועלות את מכירה ואת החדשים היית בטוח אוהבת .
 הייתי רוצה שתקפצי לביקור אפילו קצר אם אין לך ממש זמן רק כדאי שתוכלי לראות איזה נכדים מדהימים יש לך ושתוכלי לשבת איתנו באיזה אירוע משפחתי .
היית המומה מאיך כולם גדלו ...

אז אם יוצא לך לעבור ... תקפצי ... את יכולה להגיע עם כנפי המלאכים שבטח קיבלת ישר על ההתחלה ...

מחכה לך ...

איך לפתע כך היא מתה? אבן כאן מונחת על גופך צונחת ואמא היחידה היא אמא אדמה!!!  / צחי ליפקה

שלום לך אחותי האהובה
 ערוץ תקשורת נוסף שבו נוכל להתכתב   ולהקל    במעט את הגעגוע
בניגוד לשיחות היומיומיות שלנו בהם השיחה זורמת חופשי  ואין אנו מקפידים על סגנון ניסוח תחביר וקוצו של יוד  כאן אנו לא כל כך לבד ....

אין לי יותר מידי עדכונים מהפעם האחרונה ששוחחנו  סוף השבוע היה מקסים  זה החל בביקור אצלך, מיכלי ריגשה את כולנו כן אני יודע שבכית זה טיבעי מי לא....
בלילה נסענו לערב שירה בדרום  אורלי דניאל מיכלי רינה צביקה גלית גפן וליאור  . לא הצד החזק שלך שירה ,אבל בטח היית מוצאת את עצמך לידי ,בצד הקולינרי .כמה עוגות טובות לא היה מזיק לחברה...
בבוקר שבת אחרי המשחק של גיא נסענו לפארק הירקון למסיבת השיחרור של מיכלי
ישבנו תחת שמש סתוית כמה שעות מביטים על הקטנים מתגלגלים על הדשא דור ליאור רועי גפן רז  ונועם  יש משהו מחזק בהסתכלות הזו ובצליל צחוקם המתגלל.... כאילו אומר
את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק  מוכרחים להמשיך לנגן  מוכרכים להמשיך....
בהזדמנות זאת מזכיר לך שהחודש מציינים 40 שנה לאבא  אני עוד אדבר עם רינה ונקבע איזה יום שישי בוקר כזה. תשאירי לך את הבקרים פנויים ונחליט.

ודבר נוסף לא נותר מקום במשיבון שלך את חייבת מדי פעם למשוך הודעות אני יודע שהדבר מעייף ואין לך כח ובמילא לא כולם שומעים אותך  אבל למען אלו שכן ..
עשי מאמץ .
תגידי אחות יצא לך לראות את ההורים בחג  ? איפה אכלתם מי בישל?

יאללה ביי הבוקר כבר מאיר ושנינו זקוקים למעט שינה זוכר שאמרת לי פעם שגם מלאכים
זקוקים למנוחה  אז איך זה שתמיד הם נחים כשאנו צרכים אותם.

נשיקות חמות וחיבוק ענק  
לרפא עוד פיצעון של געגוע
                     
                                צחי

אחותי היתה אדם - יצירה מושלמת  / רינה שנצר
אחותי, דוריס קראה לי תמיד אחותי הקטנה. במסיבה האחרונה שהיא ארגנה לכבודי היא היתה מאוד גאה על כך שאחותה הקטנה כבר בת 45. השנים חלפו ואני כבר לא האחות הקטנה. בקרוב אהיה בת 55 ואחותי נשארה בת 49. אני מרגישה תחושת החמצה
והפסד גדול לכולנו. שכל "הילדים" נפגשים יחד עם ילדיהם שלהם אני מרגישה בדידות.
היא חסרה לי ביומיום בדברים הקטנים.
לזכרה בחרתי להעתיק את שירו של נתן זך - "אדם"   מילות השיר מתארות את מה שרציתי לאמר לה ועליה. 
"עשו אות(ה) בעיניים
אחר כך הוסיפו איברים אחרים
בסוף נתחבר לו הגוף...........
אחר כך הוסיפו חושים אחרים:
אוזן לשמוע, אף להריח ולב לבכות
או להקשיב לסבלם של אחרים.
אדם..... יצירה מושלמה....."
במותה חסרה לכולם
וכולם חסרים לה.